מטופלים רבים רוצים לדעת מתי וכיצד הם יכולים לעשות תספורת לאחר השתלת שיער. אחת השאלות הנפוצות ביותר שאנו מקבלים היא, "כמה קצר אני יכול לחתוך
השתלות שיער נעשו עוד במאה ה-19. בשנת 1897 ביצע מנחם הודארה השתלת שיער תוך לקיחת שיער מאזורים בקרקפת. טכניקות השתלת מודרניות החלו בשנות ה-30 של המאה ה-20 ביפן, כששם החלו בהשתלות של יחידות זקיקים עבור חלקים פגומים של גבות וריסים, בעיקר עבור יפנים שנפגעו בהפצצות במלחמת העולם השנייה.
התקדמות של תחום השתלות השיער החלה להאמיר בשנות ה-50. רופא העור מניו יורק נורמן אורנטרייך החל להתנסות בהשתלות אצל גברים קרחים. אורנטייך הוכיח ששימוש בשתלים ממקומות תורמים נחשבים לדומיננטיים. בהמשך, הגדיר וולטר פ. אונגר מהם האזורים שכדאי לחלץ מהם זקיקי שיער עבור השתלות מוצלחות, כשהגדרותיו של אונגר משמשים רופאי עור עד היום.
לאורך 20 השנים הבאות, עמלו חוקרים ורופאים בתחום השתלות השיער על השתלת שתלים כמה שיותר קטנים, כשהצלחתם הוגבלה לשתלים של 2-4 מ"מ, מה שהוביל את המטופלים למראה דמוי ראש של בובה.
בשנות ה-80 החלו לבצע השתלות באמצעות כריכת רצועות. באותו עשור ב.ל. לימר הציג שימוש בסטריאו מיקרוסקופ לשימוש בניתוח שכלל רצועות. לצד זאת, הליך השתלת הזקיקים השתפר וכלל חתכים קטנים יותר וטיפול פחות פולשני. עם הזמן נותר תקן של השתלת שיער זקיקי על ידי מיקום של 50 שתלים בכל סנטימטר מרובע.
עם הזמן החלו מנתחים להקדיש תשומת לב רבה יותר לזווית וכיוון השתלים. רבים מהם אימצו את טכניקת "החריץ לרוחב" בתחילת שנות ה-2000, השתלה שאפשרה לשערות שגדלו להתפשט על גבי הקרקפת. כך זכה כל מטופל לשיער ששכב בצורה טובה יותר על הקרקפת ובכך לספק כיסוי מלא לאזורים הקרחים.
באותם שנים גילו גם כי חתכים רוחביים נוטים לשבש ולפגוע בכלי הדם הקרקפת ועל כן חשוב לעשות שימוש בחתכים סגיטאליים שפוגעים בהם פחות. כיום מנסים רופאים למצוא את דרך המלך ולשלב בין חתכים רוחביים, עד כמה שניתן, עם אותם חתכים סגיטאליים.
חקר השתלות השיער מהווה תחום מחקרי מתמשך ודינמי. בשנים האחרונות התגלו תאי גזע ותאי פפילה עוריים בתוך זקיקי השיער. מחקר על תאים אלו יש ויכול להוביל להצלחות בטיפולים נגד התקרחות באמצעות הליכי טיפול להגעה למצב של ריבוי שיער ובהליכים של שיבוט שיער.